סביבה מול תורשה - מה משפיע עלינו יותר?

נתחיל בהכרזה:

רופאים שעדיין מתכחשים היום לקשר שבין תזונה למחלות או בין תזונה לבריאות, הם רופאים שהמקצועיות שלהם מוטלת בספק בעיניי, ואני ממליצה להתרחק מהם ולחפש את אלה שכן מבינים את הקשר בין הדברים.

זהו, אמרתי את זה.

זה לא אומר שהרופאים עצמם צריכים לתת תפריט או לחנך לעקרונות תזונתיים נכונים (למרות שזה היה נחמד אם כן), בשביל זה יש אנשי מקצוע אחרים, כמו דיאטנים ונטורופתים, אבל הם צריכים לדעת להפנות את המטופלים הרלוונטיים לאנשי המקצוע האלה ולהסביר להם עד כמה יש השפעה בין אורח החיים שלהם לבין יכולת ההחלמה, ולא רק לתת פלסטר בדמות תרופה, למרות שבהרבה מקרים זה מה שהמטופלים מחפשים (כי מאיתנו לא מחפש חיים קלים איפה שאפשר?).

יש אנשים שאומרים: "מה לעשות, אלה הגנים שקיבלתי", אלא שהיום כבר ברור שבהחלט יש מה לעשות, והגנים הם רק נקודת הפתיחה שלנו. ויש אחרים, כמוני, שאומרים שצריך לעשות את הכי טוב עם הקלפים שקיבלנו.

בביולוגית קוראים לזה "תורשה מול סביבה" או nature vs. nurture. זה אומר, שלסביבה יש השפעה חזקה על הבריאות שלנו, לא פחות ואפילו יותר מאשר לתורשה.

מאחורי הטענה הזאת עומד תחום מדעי חדש יחסית שמתפתח בשנים האחרונות ונקרא אפיגנטיקה.

המשמעות של השם היא "מעל הגנים", כלומר, שינויים המתרחשים לא ברצף הדנ"א עצמו אלא מחוצה לו, אבל משפיעים ישירות על הביטוי של הגנים וגם מועברים בתורשה.

מדע האפיגנטיקה משנה את התפיסה המוכרת לנו מחוקי התורשה הבסיסיים שלפיה תכונותינו נקבעות אך ורק משילוב מורכב שמחציתו הדנ"א (מטען תורשתי) שמועבר מהאב ומחציתו הדנ"א שמועבר מהאם בתהליך ההפריה.

בגוף האדם כ־20 אלף גנים הנמצאים כולם בכל תאי הגוף (כמעט) והם מורכבים משרשרת או רצף של אותיות מולקולריות המהוות קוד גנטי ונמצאות לאורך שרשרת הדנ"א.

כל גן מקודד מרצף אותיות שונה, ולכל גן כזה יש תפקיד ייחודי הקשור לתכונה או למנגנון מסוים. בכל תא בגוף יש בדיוק את אותו רצף דנ”א ולפיכך את אותם הגנים, אך בכל תא בגוף הביטוי של הגנים השונים שונה בהתאם לתפקידו/התמחותו של אותו תא. בתא כבד, למשל, מופעלים הגנים הספציפיים לייצור אנזימי פירוק, ובתא של בלוטת הלבלב מופעלים הגנים המשמשים להפרשת ההורמון אינסולין, בעוד שהגנים שמתבטאים בכבד "מושתקים" או "כבויים".



קיימות בגופנו תכונות תורשתיות, מולדות, כמו גובה או צורת עיניים, שאחרי שנולדנו איתן לא ניתן לשנותן, אלא באמצעים חיצוניים, אסתטיים.

אבל "תכונות" רבות אחרות, כמו למשל, כשרונות שיש לנו לפעילויות שונות, כמו נגינה, ריקוד, יצירה וכו' או נטיות בריאותיות שיש לנו, כמו נטיה להשמנה, נטיה לסוכרת וכו', מסתבר שהן בהחלט ניתנות לשינוי באמצעות תזונה, אורח חיים, חשיפה לסיטואציות מסוימות וגם חומרים שונים, כמו תרופות.

השינויים האלה מתוארים בתחום האפיגנטיקה. לא מדובר על שינוי ברצף הגנים שלנו, אלא בשינוי בביטוי, במידת ההפעלה של הגנים. מדובר בתהליך ביוכימי מורכב מאוד שתוצאתו "כיבוי" או "הדלקה" של גנים ולפיכך של חלבונים מסוימים האחראים לתהליכים מסוימים בתאי הגוף. האפיגנום הוא למעשה החוליה המקשרת בין הגנום – הדנ”א – לסביבה שהיא בעצם מכלול אורח החיים שאליו אנו חשופים או חושפים את עצמנו.

מכיוון שהתחום הזה יחסית חדש, רוב ההוכחות מגיעות ממחקרים בבעלי חיים ובתאים אנושיים במעבדה, אבל בהחלט ניתן להסיק מכך מסקנות, למרות שיש צורך כמובן במחקרים נוספים. הבעיה היא שאפיגנטיקה היא תחום שניתן לבדוק את ההשפעה שלו רק מדור לדור, כך שהמחקר בבני אדם הוא ארוך ומורכב, אבל גם זה כבר קורה.

כאמור, הקשר בין אורח חיים בריא לבין מניעת תחלואה כבר הוכח ברמה הפיזיולוגית, כלומר: מי שאוכל בריא הוא בד"כ בריא, אבל היום מתחילים לגלות הוכחות לקשר כזה גם ברמה המולקולרית והגנטית, כלומר: למה אוכל בריא עושה אותנו בריאים ויותר חשוב, למה אוכל לא בריא עושה אותנו חולים.




מסתבר, שבתזונה שלנו יש חומרים בעלי פעילות ביולוגית, שיכולים לשנות ביטוי גנים באמצעות השפעה על מולקולרית על הדנ"א.

כבר הציעו שהתחום הזה ייקרא בעתיד "דיאטה אפיגנטית".

התהליך הזה קשור בנוכחות מיקרונוטריינטים, כמו: ויטמין B12, B6 , חומצה פולית, וגם חומצות אמיניות מסויימות: מתיונין, סרין, ציסטאין וגליצין.

כשאחד החומרים האלה חסר, תהליכים מולקולריים, שמשפיעים על ביטוי הדנ"א, משתנים.

גם צריכה כרונית של אלכוהול יכולה לגרום לשינוי התבנית האפיגנטית באמצעות "בזבוז" של מתיונין וכולין, ושינוי הזמינות של ויטמיני B.

עוד דוגמאות: EGCG, הפוליפנול העיקרי בתה ירוק שאנחנו מכירים כאנטי-אוקסידנט, יכול להשתיק גנים בעייתיים בתאים סרטניים באמצעות עיכוב האנזימים שאחראים לתהליך השפעול שלהם, והוא גם מעכב את ההתרבות שלהם. זו הוכחה למנגנון שבו ל- EGCG יש פעילות אנטי סרטנית.

יש עוד מיקרונוטריינטים שהראו פעילות אפיגנטית, למשל: סלניום, מינרל שנמצא בדגנים ובירקות שגודלו באדמה שעשירה בסלניום, יכול לעכב את ביטוי הגן שמקודד לאנזים שאחראי להפעלת גנים אחרים בתאי סרטן הערמונית ובתאי סרטן המעי וגם בתאי כבד ומעי של חולדות.

נמצא שלקרוטנואיד ליקופן יש יכולת להשתיק תאים בתאי סרטן השד.

סולפוראפן, רכיב שנמצא בנבטי ברוקולי מעכב אנזימים שנמצאים בתאים סרטניים.

עד רכיבים תזונתיים שמצאו שיש להם פעילות אפיגנטית הם: חומצה בוטירית (בחמאה), רזרבטרול (בענבים אדומים), גניסטאין (סויה) וכורכומין.

המחקר לגבי הנושא הזה עדיין מתפתח, ויכול להיות שיום אחד נוכל למנוע או לעכב מחלות ע"י דיאטה מיוחדת בשלבים מוקדמים של החיים.



אחד הנושאים הכי מעניינים בתחום הוא הקשר שבין התזונה של האמא לבין בריאות הצאצא.

למשל, ראו שאם האמא לוקחת ויטמיני B, זה משנה את הסיכון לסרטן השד או המעי בצאצא.

אם האמא לוקחת חומצה פולית בסמוך להריון, זה משפיע על הפעלת הגן לפקטור גידול מסוים שקשור לאינסולין.

הראו שדיאטה עשירה או ענייה בחלבונים יש לה השפעה על המטבוליזם של הצאצאים בכל מיני חיות, וגם השפעה על הפעלה ועיכוב ביטוי של כל מיני אנזימים בתאי כבד ושריר.

עוד השפעה אפיגנטית ראו בתהליך ההזדקנות. שינויים אפיגנטיים מתרחשים עם הגיל ומשפיעים על גנים שקשורים במחלות תלויות-גיל כמו סרטן ובתהליך ההזדקנות עצמו.

בעתיד, אם יצליחו להבין בדיוק איך השינויים האלה קורים, יכול להיות שנוכל למנוע מחלות כמו סרטן או אפילו לעכב את ההזדקנות דרך התזונה.


  • YouTube Social  Icon
  • Instagram
  • Facebook Social Icon
0