Search Results

מוטיבציה, אותו מושג ערטילאי, לא מוחשי, שאין לנו מושג מתי הוא ינחת עלינו ונתמלא בהמון מרץ וכוח-רצון להגשים את המטרות שלנו, ומתי הוא ייעלם כלעומת שבא ונצטרך לחכות לפעם הבאה שתשרה עלינו המוזה. אחת השאלות שאני נשאלת כל הזמן, השאלה שהכי מעסיקה ומאתגרת היא איך מגייסים מוטיבציה להתחיל דיאטה ואיך שומרים על מוטיבציה גבוהה לאורך התהליך. איך לא מתפתים לנשנושים? איך מצליחים להתגבר על עצמנו ולא ליפול כל פעם באותם מקומות? חוקרי מוטיבציה בעולם כבר יודעים להגיד, שמוטיבציה היא לא משהו שאתה פשוט קם איתו בבוקר. יש הרבה אנשים שמחכים לאיזושהי השראה שתגיע, שבוקר אחד יהיה להם איזשהו סוויץ' במוח, ופתאום יהיה להם קל להתמיד בדיאטה, הקילוגרמים יעופו והם לא יצטרכו בכלל להתאמץ. אז אני פה כדי להגיד לכם, תשכחו מזה. זה לא יקרה. מוטיבציה והשראה אלה דברים שאנחנו צריכים לזמן לעצמנו באופן אקטיבי. הן לא תיפולנה עלינו מהשמיים. אולי אתם חושבים, שאלה חדשות רעות, שזה משהו שאנחנו צריכים לעבוד בשבילו, אבל אלה בעצם חדשות טובות, כי אנחנו לא צריכים לחכות למשהו שאולי לעולם לא יגיע. אנחנו יכולים להביא את עצמנו לשם לבד. אז איך עושים את זה? הדבר הראשון שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו, זה למה אנחנו עושים דיאטה? למה אנחנו רוצים לרדת במשקל? האם זה רק כדי לראות את המספרים על המשקל יורדים? למה חשוב לנו שהמספרים יירדו? הרי אין שום סיבה לטרוח ולרדת במשקל רק בשביל להיות במשקל נמוך. זו לא המטרה האמיתית, ואם זו המטרה היחידה שלכם, זו לא מטרה מספיק חזקה בשביל לתת לכם מוטיבציה לאורך זמן. מאחורי הרצון לרדת במשקל יש מגוון של תועלות, שאנחנו מצפים להשיג או לקבל מהיותנו במשקל נמוך יותר. לחלקנו זה נוחות פיזית, לחלקנו זה יכולת לשחק עם הילדים או הנכדים יותר בקלילות, לחלקנו זה אטרקטיביות גדולה יותר מול המין השני (או אותו מין, היום הכל הולך), לחלקנו זה מראה ייצוגי יותר שמתאים לקריירה שבחרנו, לחלקנו זה מסיבות בריאותיות, כל אחד והתועלת שתצמח לו מהירידה במשקל. אצל אנשים אחרים אולי נכון יותר לדבר בכאבים שייעלמו, כמו למשל, לחרוש את כל החנויות ולא למצוא אף בגד שמתאים לנו, מחלות וכאבים פיזיים שונים שיש לנו כמו: צרבות, כאבים ברום הבטן, קשיי נשימה, דום נשימה בשינה, נחירות, שפשפות במפשעה, הזעה מוגברת בקפלי הגוף ובכלל, תחושה שכל הזמן חם לנו, קושי בהליכה ממושכת, כאבי גב, שחיקת סחוסים במפרקים, וגם כאבים נפשיים: חוסר ביטחון, דימוי עצמי נמוך, הלקאה עצמית, תסכול, ריחוק חברתי וכו'. אז הדבר הראשון, שאנחנו צריכים לחשוב עליו כל בוקר כשאנחנו עושים דיאטה, זה מה מטרת העל שלנו? מה הסיבה שאנחנו רוצים לעבור את התהליך הזה ולרדת במשקל. מה אנחנו רוצים להשיג? כשאנחנו יודעים מה מטרת העל שלנו וזוכרים אותה כל הזמן, זה נותן לנו כוח להמשיך. זה כמו זריקות קטנות של מוטיבציה שאנחנו מזריקים לעצמנו באופן קבוע. וחשוב לזכור ולשנן את מטרת העל שלנו לא רק כשאנחנו במצב בעייתי מול משהו שבא לנו לאכול, אלא כל הזמן, כשאנחנו קמים בבוקר, כשאנחנו הולכים לישון בערב. כל הזמן להזכיר לעצמנו למה אנחנו עושים את זה. כשאנחנו זוכרים את מטרת העל, ונתקלים במשהו שיכול להסיט אותנו מהדרך, אנחנו שואלים את עצמנו, בהתחלה באופן אקטיבי ובהמשך זה נעשה טבעי, האם שווה לי להרוס את מה שהשגתי או להגיע למטרת העל שלי לאט יותר בשביל הדבר הזה שאני אהנה ממנו שניה וחצי? האם יש משהו בעולם הזה ששווה את זה שאני לא אגיע למטרת העל שלי? אם יש משהו כזה, אז כנראה שמטרת העל שלכם לא כל-כך חשובה לכם, ואם היא לא חשובה אז בשביל מה להתאמץ מלכתחילה. אבל אם היא כן חשובה, אני מתערבת איתכם שאין שום אוכל בעולם שיהיה שווה יותר ממנה. ואם ניסחתם את מטרת העל שלכם, ואתם יודעים בדיוק לאן אתם רוצים להגיע, לכו עם זה עד הסוף. אל תחפשו את הדרך הקלה, אל תחפשו את השיטות שמבטיחות לכם לרזות בלי להתאמץ, לרזות בלי לחשוב על זה, לרזות בלי פעילות גופנית ועוד כל מיני סלוגנים שיווקיים כאלה. לכו עד הסוף, תעבדו קשה כדי להצליח, תתאמצו, תלמדו, תצברו ידע, תכירו את הגוף שלכם, תבדקו מה עובד בשבילכם, תספרו קלוריות, תנהלו יומן אכילה, תעשו כל מה שצריך כדי להגיע לתוצאות שאתם רוצים להגיע אליהן, או שאל תתחילו בכלל. וכשאני אומרת אל תתחילו, זה לא כי יש סיכוי שבסוף לא תגיעו ליעד שלכם. כן, יש סיכוי כזה, אבל זאת לא הסיבה לא להתחיל. יש מצבים שבהם אנחנו אומרים העיקר שניסינו, נתנו את המיטב שלנו, אבל לא הצלחנו. בדיאטה זה לא ככה. אם נותנים את המיטב, באמת את המיטב, מצליחים, אין מצב שלא. זו השפה של הגוף. אני מדברת על אנשים בריאים בד"כ, לא אנשים שיש להם כל מיני מצבים רפואיים שמשנים את התמונה. אבל אצל אנשים בריאים, אם נמצאים בגירעון קלורי, עושים פעילות גופנית, מנהלים יומן אכילה, עובדים על המיינדסט ומתחזקים אותו כל הזמן, אין סיבה לא להצליח, אין! אז אם אתם מחליטים להתחיל דיאטה, לכו איתה עד הסוף! שימו לב שברוב הדיאטות המסחריות, יגידו לכם מה לאכול, איך לאכול, ייתנו לכם מתכונים ודוגמאות לתפריטים, אבל לא ילמדו אתכם מה לעשות בין הארוחות, כשאתם לבד מול הנשנושים ולא מצליחים להחזיק את עצמכם, כשאתם בלילה מול הטלוויזיה וחייבים משהו בפה. כשיש עוגה במקרר והיא קוראת לכם, קוראת לכם, קוראת לכם, עד שאתם אוכלים אותה, כי הדחפים האלה הם משהו שצריך להיפתר ברמת המיינד, ברמת התודעה, ורוב הדיאטות לא עובדות על זה אלא על מה לאכול ומה לא לאכול. אני כבר עברתי כמה דיאטות בחיים, הייתי בקבוצות תמיכה, הייתי אצל דיאטניות, אבל אף פעם לא קיבלתי תשובה אמיתית לשאלות האלה: מה עושים עם הקושי לוותר על משהו שאני רוצה לאכול עכשיו. איך מוותרים ולא חושבים על זה יותר? איך עושים אוטומציה לתהליך הזה של סילוק המחשבה על אוכל תוך שניה מהרגע שהיא מופיעה (כי בואו נהיה ריאליים, המחשבה תופיע, אין מה לעשות נגד זה), אבל שבאופן אוטומטי היא תעלם כלעומת שבאה מבלי שנצטרך לחשוב על זה יותר מדי. לא קיבלתי תשובות על זה ולכן פיתחתי אני שיטה משלי על סמך הניסיון האישי שלי והידע המקצועי שלי, ומתוך הבנה, שכולנו דומים, ומה שעבד אצלי, כנראה יעבוד גם אצל אחרים. אולי לא אצל כולם, אבל אצל הרוב. אז הנה קצת מהטריקים שלי: מאוד חשוב לחלק את המשקל שאתם רוצים להוריד ליעדים קטנים. אל תחשבו מההתחלה שאתם צריכים להוריד 40 ק"ג, ולא כי זה יכול לייאש אתכם, גם, אבל לא רק, אלא כי כשנקודת היעד נראית לנו רחוקה, אנחנו מרשים לעצמנו לזייף בדרך, כי יש לנו דרך כל-כך ארוכה שאנחנו בטוחים שיהיו לנו הזדמנויות לתקן. הבעיה היא שכשאנחנו מזייפים, קשה מאוד לחזור למסלול ולא תמיד אנחנו מצליחים, אז עדיף לא להתחיל עם זה. חשוב לקבוע יעדים קטנים וקרובים, כמו: עד שבוע הבא אני מתכננת, לא רוצה, מתכננת לרדת קילו, מה אני עושה כדי שזה יקרה. ואז אין לי זמן לזגזג, אין לי זמן לזייף, יש לי מטרה והיא קרובה. וככה כל הזמן לקבוע מטרות קרובות וקטנות, ובצעדים קטנים נגיע למטרה. גם השפה שבה אנחנו מדברים לעצמנו היא חשובה. במקום להגיד "אני מקווה שאצליח להוריד קילו עד יום ראשון", להגיד "אני מתכננת להוריד קילו עד יום ראשון", כדי לקבע במוח שזה הולך לקרות ולאפשר לו לסלול לכם את המסלול ההתנהגותי לשם. כמובן, שהמטרות צריכות להיות ריאליות. אל תגידו "אני מתכננת להוריד 5 קילו עד יום ראשון", כי ברור שזה לא יקרה ורק יגרום לכם לאכזבה ולתסכול. ומה עושים אם בסוף זה לא קרה? כי לפעמים זה לא יקרה, הגוף שלנו עובד בדרכים מסתוריות. אז רושמים לעצמנו את התוצאה, ממשיכים הלאה ואומרים לעצמנו, שכנראה הגוף עוד לא היה מוכן למה שהמוח כבר היה מוכן, וממשיכים בדרך כדי שביום ראשון הבא זה יקרה. לא מוותרים, לא מתייאשים, בדיוק כמו איש עסקים שמנסה לסגור עסקה ולא מצליח, הוא לא סוגר את העסק, הוא ממשיך לעסקה הבאה. אותו דבר אנחנו, שמים בצד את התוצאה וממשיכים הלאה כדי להשיג את התוצאה הרצויה בפעם הבאה, ביותר מרץ ומוטיבציה, ומנסים להבין האם יכולנו לשפר משהו בתהליך. לא תמיד זה יהיה בגלל מה שעשינו, לפעמים זו הפיזיולוגיה של הגוף, אבל אם מנהלים יומן אכילה אז אפשר גם לחזור ולבדוק, ופתאום לגלות שאכלתי קצת יותר השבוע, שהיה חבל לי לזרוק את האוכל של הילדים, שהקינוח שהכנתי נראה ממש טעים אז לקחתי רק לק לטעימה וכו'. ואפשר להחליט שמעכשיו אנחנו מתאמצים יותר, מקפידים יותר כדי להגיע ליעד שלנו. זה לא יקרה לבד. אחרי שאנחנו יודעים מה מטרת העל שלנו, אנחנו צריכים לדמיין את תמונת ההצלחה שלנו לפרטי פרטים. לראות בעיני רוחנו בדיוק איך נראה במשקל החדש שלנו. לדמיין מה בדיוק נעשה כשנהיה במשקל החדש. איזה בגדים נלבש, איך נדבר, איך נרגיש, איך יסתכלו עלינו אנשים אחרים. כל דבר שהוא פרמטר חשוב בעיניכם וקשור למשקל שבו אתם רוצים להיות, תדמיינו אותו כאילו אתם כבר שם. כל יום לפני השינה, כשאני כבר במיטה עם המחשבות של עצמי, אני מדמיינת את תמונת ההצלחה שלי. אני מדמיינת את השמלה שאני יודעת שאני אלבש, את הנעליים, את האיפור, השיער, התיק, איפה אני אהיה, מי יהיו האנשים סביבי, מה הם יגידו לי, מה אני אגיד להם וכו'. בדרך הזאת אנחנו יוצרים למוח שלנו מציאות להתכוונן אליה. המוח שלנו לא יודע להבדיל בין מציאות לדימיון או לחלום. מה שעובר במחשבות שלנו, מבחינת המוח שלנו זו אמת. לכן, ככל שנמלא את המוח שלנו במחשבות חיוביות ונרגיל אותו לראות את התמונה המנצחת שלנו, ככה הוא יכוון אותנו להגיע למטרה הזאת. ככל שהמוח שלנו יכיר את התמונה שלנו במראה, בתחושה, ברגש, ובכל אספקט שאנחנו רוצים שיהיה במציאות העתידית, ככה הוא יביא אותנו לשם יותר בקלות. וכשאנחנו מתחילים להצליח ורואים ירידה במספרים על המשקל או במידות של הבגדים או בהיקפים, זה כשלעצמו מגביר מוטיבציה. לכן אני אומרת לא להישקל כל יום, כי לא כל יום נוכל לראות ירידה על המשקל, הגוף פשוט לא עובד ככה, וכשלא רואים ירידה או כשרואים חס וחלילה עליה, גם אם היא לא אמיתית, זה מוריד מוטיבציה ואנחנו לא רוצים להיות שם. תישקלו פעם בשבוע, תראו הצלחות, זה יעלה לכם את המוטיבציה. אופטימיות מעלה מוטיבציה. כשאני מתחילה דיאטה, אני מתחילה מראש בתחושה, בידיעה, שאני בטוח אצליח. אם אני לא בטוחה שאצליח, מה יש לי בכלל לנסות? מה יש לי בכלל להתאמץ? כל אותם אנשים שמתחילים דיאטה ואומרים, אני מקווה שאצליח לרדת. מה זה מקווה? זה לא משהו שיקרה במקרה, זה משהו שצריך לעבוד בשבילו, ומה שעובדים בשבילו מצליח, אין אפס. כשאתם מתחילים דיאטה, אל תקוו, תעבדו. תעבדו וזה יקרה. כמה פעמים קרה לכם בחיים שרציתם משהו כל-כך, עבדתם בשבילו, השקעתם בו ובסוף הוא לא קרה למרות שעשיתם הכל? אני בטוחה שמעט מאוד פעמים. מה שאנחנו משקיעים בו, מטפחים אותו, עובדים בשבילו, קורה ומצליח, תזכרו את זה, זה תלוי רק בכם. אני רואה פרסומות שקוראות לאנשים להירשם לתכניות ירידה במשקל, קודם כל מנסים להימנע מהמילה "דיאטה", שזה שטויות, מה זה חשוב איך קוראים לזה, תקראו לזה יוסף, בסוף המטרה היא אותה מטרה. ואז מבטיחים לכם לרדת במשקל בלי להתאמץ, בלי לסבול, בלי להשקיע , בלי לטרוח, בלי לחשוב, בלי להילחם, בלי לעבוד, הם רק שוכחים לציין בסוף שזה גם בלי לרדת במשקל. כל דבר בחיים ששווה להשיג, צריך לעבוד בשבילו. אני כל הזמן אומרת שאם מישהו היה מוצא באמת שיטה קלה לירידה במשקל בלי מאמץ ובלי השקעה, הוא היה מקבל פרס נובל. זה עוד לא קרה למיטב ידיעתי, אז בינתיים אנחנו כן נצטרך לעבוד בשביל להצליח, אבל זה כל-כך שווה את זה. לרדת במשקל, למי שצריך, זה אחד האתגרים הכי מתגמלים שיש. דרך אגב, כשאני אומרת לעבוד, זה לא אומר לעבוד קשה, לא צריך לעבוד קשה, צריך לעבוד נכון, צריך לעבוד על הגוף, על הנפש, על המיינדסט, לשנות הרגלים, לשנות תפיסה, זה לא קורה לבד, צריך לעבוד בשביל זה, אבל עובדים נכון ואז זה קורה וזה כמו קסם, החיים שלכם משתנים, אתם משתנים, הסביבה שלכם משתנה איתכם, זה מדהים. ואם כבר מדברים על סביבה, תקיפו את עצמכם באנשים שנותנים לכם מוטיבציה, אנשים שמרימים לכם. אם יש מישהו בסביבה שלכם שכל הזמן נותן לכם הערות, מתוך דאגה כמובן, על מה אתם צריכים או לא צריכים לאכול, איך אתם נראים או לא נראים, אם ירדתם או לא, ועוד כל מיני הערות מנשמות טובות, תתרחקו מהאנשים האלה. ואם זה בני משפחה קרובים, תבקשו מהם לא לדבר איתכם על הנושא הזה. אל תתנו לאנשים מורידים גישה למיינדסט שלכם. אל תתנו להם לשחק לכם במוח. תהיו חדורי מטרה, תקיפו את עצמכם באופטימיות, בחיוביות, באנשים שמאמינים בכם, תאמינו בעצמכם, ותראו איך המוטיבציה שלכם מרקיעה שחקים. תסתכלו על הג'אנק שאתם הכי אוהבים לאכול ותהיו אדישים אליו, כי הוא לא משרת את מטרת העל שלכם. הוא לא מקדם אתכם לאן שאתם רוצים להגיע. ואל תשכחו שג'אנק פוד נשמע יפה באנגלית, אבל בעברית זה אוכל זבל, והגוף שלכם הוא לא פח אשפה.

לא חסרות דיאטות שונות לירידה במשקל. לא חסרים מאמנים ומדריכים שיבטיחו לנו שהשיטה שלהם היא זאת שעובדת. אבל למרות כל השיטות, הכלים, התרגילים והאימונים, אם נסתכל על הסטטיסטיקה, רוב האנשים לא מצליחים להתמיד בדיאטה לטווח ארוך, ובאיזשהו שלב הם מפסיקים ועולים חזרה, ברוב המקרים למשקל גבוה יותר אפילו ממה שהתחילו. האשמה היא לא בשיטה. השיטה אומרת בפשטות, אם תכניסו פחות אנרגיה ממה שתוציאו, תהיה ירידה במשקל. מה לעשות, ככה הגוף עובד. אז איפה הבעיה? הבעיה היא לעשות את זה לאורך זמן. לאורך זמן להכניס פחות קלוריות ממה שאנחנו רוצים. שימו לב, לא פחות ממה שאנחנו צריכים, זו לא הבעיה, אלא פחות ממה שהעיניים רוצות, ממה שהמוח רוצה מבחינה אבולוציונית, פה הבעיה. אם המוטיבציה הפנימית שלנו לא מספיק חזקה, באיזשהו שלב כוח הרצון שלנו נשחק, כושר ההתנגדות יורד, אנחנו מוותרים לעצמנו ומוצאים את עצמנו מתחילים לעלות ולעלות בלי יכולת לעצור את ההידרדרות. אבל יש עוד סיבה, שבשנים האחרונות משתמשים בה יותר ויותר כדי להסביר אי הצלחה לשמור על דיאטה לאורך זמן: אכילה רגשית. אנחנו שומעים את המושג הזה כל הזמן, הרבה פעמים כבר עושים בו ממש זילות וכל דבר משייכים לאכילה רגשית, אז בואו נגדיר רגע מה זה באמת. אכילה רגשית היא אכילת יתר, בדרך-כלל של ג'אנק פוד או אוכל מנחם, בתגובה לרגשות שליליים או לסטרס, ולא בתגובה לרעב אמיתי. אם אני חוזרת הביתה נסערת ממשהו שקרה לי, ואני חייבת קוביית שוקולד כדי להירגע, אבל קובייה אחת מספיקה, אז זאת לא אכילה רגשית. אבל אם אני חוזרת הביתה ומתנפלת על כמויות של אוכל, זאת אכילה רגשית. תמונה: DepositPhotos רוב המדייטים מנסים לייצר שליטה עצמית מלאכותית, כלומר כזאת שנובעת מלהחזיק את עצמנו בכוח ולא מאמונה בדרך, ומנסים להשתמש בכוח רצון כדי לרדת במשקל, וכל חריגה ממצב נפשי מאוזן יכולה לחבל במאמצים האלה. כשלא אוכלים מספיק, הגוף לא יודע להבדיל בין הגבלת קלוריות עצמית לבין מחסור אמיתי, ומתנהג כאילו הוא נמצא במצב של רעב: קצב חילוף החומרים מואט, והרעב והתיאבון מוגברים. התוצאה היא שהמדייט מפתח תחושת חסך אינטנסיבית, והרבה יותר קל לו לזנוח את הדיאטה, במיוחד בזמנים של סטרס. עוד השלכה של המאבק הנצחי של מדייטים נגד תחושות הרעב היא איבוד החיבור האמיתי לתחושות הרעב והשובע, שהוא גם אחד מגורמי הסיכון לאכילה רגשית. אם אנחנו רעבים אבל מונעים מעצמנו לאכול, על-ידי שתייה או הסחת דעת, הרעב לא יעבור, הוא יתגבר, ובסוף הגוף יפעיל מנגנון שיגרום לנו לאכול הרבה יותר ממה שהיינו אוכלים, אם היינו אוכלים מוקדם יותר. למעשה, אם אנחנו לא אוכלים מספיק במהלך היום, אז בערב הרגישות של המכנורצפטורים בקיבה, אלה שמעבירים סיגנל של שובע למוח, הרגישות שלהם יורדת, וזה יאפשר לנו לאכול עוד ועוד, כמו בור ללא תחתית בלי להרגיש שובע. שלא לדבר על תחושת החסך והקיפוח שגם תגרום לנו לאכול יותר. אז מה עשינו בזה? צריך לאכול כשרעבים. השאלה מה אוכלים, זה כבר נושא אחר. אמרנו שדיאטה היא גורם סיכון לאכילה רגשית, אבל אכילה רגשית יכולה לקרות גם בלי קשר לדיאטה. עוד גורמים לה: מודעות עצמית נמוכה, בלבול בתחושות הרעב והשובע, סימפטומים פיזיולוגיים הקשורים ברגשות (פסיכוסומטיים), אינטליגנציה רגשית וחברתית נמוכה, חוסר באסטרטגיות לבקרת רגשות. הקשיים הללו מובילים לרוב להרגשת בדידות, חריגות ושוני ובעקבות זאת עולה הסיכון למצוקות נפשיות כגון הפרעות חרדה (וחרדה חברתית בפרט), דיכאון, הפרעות אכילה ועוד). בנוסף, אכילה רגשית קשורה גם בתגובה הפוכה לציר ההורמונלי היפותלמוס-היפופיזה-אדרנל, שחרור מתון של קורטיזול לעומת שחרור חד של קורטיזול האופייני למתח. כולם חושבים שאנשים בסטרס אוכלים יותר, אבל הנטייה לאכול בתגובה לרגשות שליליים או סטרס היא דווקא תגובה לא אופיינית. התגובה האופיינית היא לא לאכול, מאחר והתגובות הפיזיולוגיות לסטרס מחקות את תחושות השובע שנובעות מהאכילה. תגובת סטרס אומרת fight or flight, כלומר אנחנו צריכים להגיב לאיום או לברוח ממנו, לא בדיוק הזמן המתאים לאכילה, נכון? אנחנו צריכים להיות מרוכזים בפעולה אחרת, ולכן המוח מוריד לנו את התיאבון, ויש שחרור חד של קורטיזול, שגורם להפרשת גלוקוז לדם, כדי שנוכל לייצר אנרגיה בלי לאכול. זו התגובה הרגילה. אבל אצל אנשים בעלי אכילה רגשית תגובת הסטרס היא הפוכה ושולחת אותם דווקא לאכול יותר. אכלנים רגשיים גם מגיבים יותר לערך התגמול מאוכל ומשתמשים באוכל כתרופה כדי להקהות את השפעות הסטרס והרגשות השליליים. עם זאת, אל תמהרו להאשים את הביוכימיה באכילה הרגשית, כי עדיין לא ברור, האם התגובה המתונה לסטרס היא הסיבה לאכילת היתר או שאולי התוצאה שלה, רק הראו שיש קשר בין שתיהן. חושבים, שאולי תגובה מתונה לסטרס היא משנית לאכילה רגשית והיא תוצאה של דיכוי הציר HPA כתגובה לאכילת יתר. תמיד ההורים אשמים למרבה הצער, אכילה רגשית שכיחה מאוד בנשים בוגרות בעלות עודף משקל או השמנת יתר קיצונית. בילדים, לעומת זאת, שכיחות אכילה רגשית נמוכה מאוד. זה אומר, שרוב הילדים מראים תגובה אופיינית של איבוד תיאבון במצב של רגשות שליליים או סטרס ושאכילה רגשית מופיעה במעבר מילדות לבגרות, אולי כתוצאה משפעול האסטרוגן בגיל ההתבגרות, ואולי כתוצאה מהסביבה שבה הם חיים. אבל מה גורם לילדים או לאנשים מסויימים לפתח אכילה רגשית ולאנשים אחרים לא? האם זו תוצאה של הגנטיקה שלהם? האם זו תוצאה של הסביבה בה הם חיים? תמונה: Pexels יש תיאוריות שתומכות בכך שחוסר היכולת לקיים בקרת רגשות טובה, כמו במצבים של חוסר יכולת חקירה עצמית ואינטליגנציה רגשית נמוכה, נובעת מהתנהגות הורית שמחבלת בהתפתחות הפסיכולוגית והרגשית של הילד. כשהורים מגיבים בצורה לא מתאימה, אם זו הזנחה, הגנת יתר, מניפולציות או עוינות, הילד מפתח יכולת מודעות עצמית נמוכה (שמתבטאת במודעות נמוכה לרעב ושובע), אינטליגנציה רגשית וחברתית נמוכה, קשיים בוויסות רגשי, כשכל המצבים האלה נמצאו כקשורים לאכילה רגשית. ויסות רגשי נמוך, כמו דיכוי רגשות או ההיפך מובלות ע"י רגשות, הימנעות מסטרס ע"י הסחת דעת, גם הוא קשור באכילה רגשית. באופן לא מפתיע רואים שונות ברגישות הפרט להשפעות הסביבה על התפתחות, וכמובן שהלכו ומסגרו את הממצאים במודלים. המודל הראשון נקרא מודל רגישות-דחק (דחק=סטרס) במודל הזה טוענים, שיש אנשים שנולדו עם גן מסויים שגורם להם להיות פגיעים יותר להשפעה של מצבי סטרס. כלומר, יש להם פוטנציאל ביולוגי/גנטי לפתח הפרעה כלשהי, ובמידה והם ייתקלו באירוע מלחיץ כלשהו, ההפרעה הזאת תתפרץ. המודל מאפשר הסתכלות על האינטראקציה בין תכונות ביולוגיות-גנטיות לבין השפעות הסביבה כמקדמת התפתחות של פתולוגיות רגשיות. המודל מסביר מדוע אנשים שונים עשויים להגיב בצורה שונה לאירועי חיים דומים: אנשים שאינם נושאים את הגן הגורם לפגיעות, האינטראקציה עם סביבה שאינה מיטיבה לא בהכרח תשפיע על התפתחותם בעוד שאנשים הנושאים את אותו הגן וחשופים לסביבה לא מיטיבה נמצאים בסיכון. המודל השני נקרא: מודל הרגישות הדיפרנציאלית מתייחס לשונות הקיימת בין אנשים באופן שבו הסביבה בה הם גדלים משפיעה על התפתחותם. כך, ישנם אנשים שיותר מושפעים מאחרים במידת הרגישות שלהם (Susceptibility), לאו דווקא פגיעות, להשפעות של הסביבה בה הם גדלים על התפתחותם הן לטוב והן לרע, כלומר, הם רגישים יותר גם להשפעה שלילית של סביבה שאינה מיטיבה וגם להשפעה חיובית של סביבה מיטיבה. אם נחדד את ההבדל בין המודלים, בעוד שהמודל הראשון אומר שאנשים פגיעים מושפעים באופן שלילי מסביבה שלילית אך אינם נתרמים מסביבה חיובית המודל השני אומר שאנשים עם גורם הרגישות מושפעים באופן משמעותי מסביבה שלילית ומסביבה חיובית כאחד. המשגה נוספת שממחישה את ההבדל בין המודלים מתייחסת לאותם גנים הרגישים לסביבה כגנים בעלי מרכיבי גמישות (plasticity) לא כגנים הנושאים מרכיבי פגיעות (vulnerability). העובדה שיש אנשים בעלי רגישות לסביבה פותחת פתח לאפשרויות טיפול על-ידי סביבה מיטיבה. אנשים כאלה צריכים תמיכה וחיזוקים בסביה וזה יכול לשפר מאוד את התגובות שלהם למצבי סטרס. זה יכול להסביר למה יש אנשים, שבילדותם נחשפו לאמירות קשות מצד ההורים שלהם בנוגע לאכילה: את בטוחה שאת צריכה את זה? אתה חייב לאכול עוד? אתה לא צריך תוספת, תראי כמה את שמנה וכו', שזו סביבה לא מיטיבה שמנסה לשלוט, ואם הם בעלי אותם גנים רגישים, הנזק הנפשי שנגרם יתבטא בעתיד באכילה במצבי סטרס, גם כסוג של שליטה חזרה. כלומר, אם כילדה לא היתה לי שליטה על מה שנאמר לי כשרציתי לאכול, אז עכשיו אני אוכלת כשבא לי ואף אחד לא יכול להגיד לי שום דבר. אבל הצד השני של המטבע הוא שכמו שאותה ילדה נפגעה והרגישה מושפלת כשנאמרו לה האמירות האלה, עכשיו היא תגרום לעצמה להרגיש מושפלת, כי זאת האינטראקציה שנוצרה, שאוכל הוא דבר שלילי, ואז היא כבר תנהל שיח שלילי עם עצמה, ותגיד לעצמה משפטים כמו: תראי איזו שמנה את, כמה את אוכלת, תפסיקי לזלול, את לא שולטת בעצמך, וכו'. כמובן שיש פה לופ, השיח הזה מכניס לסטרס יותר גדול ואז האכילה רק מתגברת, זה לא באמת עוזר להפסיק. עמוק בפנים אנחנו עדיין ילדים, וכמו שכדי לפתח ילדים ולעזור להם לשגשג, אנחנו צריכים לרומם אותם, לעודד אותם, גם כשקשה להם וגם כשהם נכשלים, כך גם את עצמנו. הרי אם נרצה לפתח אצל ילד תחושת מסוגלות והשתדלות, ורצון לייצר מאמץ כדי להצליח, לא נגיד לו כשהוא נכשל במשהו: תראה איזה כשלון אתה, אתה אף פעם לא מצליח, תתחיל להתאמץ, שום דבר טוב לא ייצא ממך. אם נרצה לגרום לו לנסות שוב, נגיד לו: שזה קורה שלא מצליחים, ומה שחשוב זה לנסות עוד פעם, ושכדי להצליח צריך לנסות שוב ושוב ולא לוותר, ושהכי חשוב שבפעם הבאה הוא ישתדל יותר עד שהוא יצליח, כי אם הוא יתמיד, זה יקרה. בדיוק ככה השיח הפנימי שלנו צריך להיות: מעודד ומרים. למשל, אני יכולה להגיד לעצמי, שנכון שממש קשה לי לעמוד בפני הגלידה הזאת עכשיו, אבל אני יודעת שאני יכולה, כי כבר הצלחתי בעבר, ואני חזקה, אני יכולה לשלוט בעצמי, וגם אם לא, אז בפעם הבאה אני בטוח אצליח. אין שום סיבה להכניס את עצמנו לדיכאון בגלל אוכל, למרות שבאופן אירוני, הרגשת דיכאון דווקא קשורה באופן נורמלי עם איבוד תיאבון ובעקבות כך אובדן משקל. אבל יש סוג מסויים של דיכאון, שמאופיין בדפוס לא טיפוסי של תיאבון מוגבר ועלייה במשקל, ונמצא שאכילה רגשית היא הגורם המתווך בין דיכאון והשמנת יתר. בנשים, סימפטומים של דיכאון ניבאו עודף משקל בטווח של 5 שנים, הם היו קשורים לאכילה רגשית רבה יותר. בגברים לא ראו קשר סיבתי כזה, כנראה משום שדיכאון לא טיפוסי ואכילה רגשית פחות שכיחים אצל גברים. אכילה חיצונית אכילה רגשית נוטה להתקיים יחד עם אכילה חיצונית. אכילה חיצונית היא מצב שבו יש אכילת יתר כתוצאה מאותות חיצוניים הקשורים במזון, כמו מראה או ריח של מזון מגרה. קיום שתי התופעות האלה בו זמנית מוסבר ע"י "תיאוריית הבריחה מהמודעות לעצמי" של הת'רטון ובאומייסטר, שבה אכלנים רגשיים מסיטים את תשומת הלב שלהם מהרגש השלילי וממקדים אותה בסביבה המיידית (אוכל), מה שמתבטא באכילה חיצונית. ניסוי שמחזק את התיאוריה הזאת הראה, שנשים בעלות עודף משקל גדול אכלו אכילת יתר במצב של חרדה גבוהה ומזון מאוד מגרה, אבל לא אכלו במצב שבו היתה חרדה נמוכה ו/או מזון לא מגרה. כלומר, שני המצבים צריכים להתקיים יחד, גם סטרס גדול וגם מזון מגרה מול העיניים. בגלל זה אנחנו לא מתנפלים על סלט כשאנחנו בסטרס, זה תמיד פחמימות. וזאת עוד סיבה לכך שלא כדאי שמזון כזה יהיה בבית, כי הוא פשוט יושב ומחכה לרגע שנהיה במצב רגשי פגיע, ואז, אז הוא יתקוף, או ליתר דיוק אנחנו נתקוף אותו ונחסל אותו. תמונה: Pexels ההבדל המשמעותי בין אכילה רגשית לאכילה חיצונית, היא שאכילה חיצונית היא כנראה תגובת הסתגלות אבולוציונית. התיאוריה אומרת, שהאבולוציה העדיפה התאמות גנטיות שאפשרו לבני אדם לשרוד תקופות של מחסור באוכל, כולל הלחץ לאכול יותר ממה שצריך כשיש אוכל. רואים את זה בילדים, שיש להם נטייה לאכילה חיצונית כשהם רואים משהו מגרה, בניגוד לאכילה רגשית שעוד אין להם, כמובן עד שאנחנו באים ומשבשים להם את המנגנונים. עוד הבדל חשוב הוא שאכילה חיצונית לא קשורה בהכרח להשמנת יתר ואנשים שמנים אוכלים אכילה חיצונית באותה רמה כמו אנשים רזים. לעומת זאת, אכילה רגשית מאוד מאוד קשורה להשמנת יתר, וגם לחוויות שליליות ולזמן שינה קצר, כמו שדיברנו בפרק הקודם, שגם הוא סימן לסטרס. אז למה כל-כך קשה לשמור על ההישג לאורך זמן? אחת הסיבות שרוב תוכניות הירידה במשקל לא מסתיימות בשמירה על ההישג לטווח ארוך היא שאין התאמה טובה בין השיטה לבין הבן-אדם. יש המון סיבות לאכילת יתר ולכל אחד יש את הסיבות שלו. חלק מהאנשים יאכלו יותר מדי לאחר ירידה במשקל, כשהמוטיבציה להקפיד לאכול פחות ממה שרוצים נחלשת, למשל כתוצאה מרגשות שליליים או סטרס. לאחר יכולה להיות נטיה לאכול ביתר כאשר הוא רואה או מריח אוכל טעים (אכילה חיצונית). השלישי אולי אוכל ביתר כשהוא חווה רגשות שליליים (אכילה רגשית). לכל סוג של התנהגות אכילה יש אטיולוגיה משלה (סיבות), כל סוג דורש טיפול מסוג שונה. כאשר הטיפול מותאם לסוג הספציפי של התנהגות האכילה, יש ציפייה גדולה יותר שהירידה במשקל שהושגה תחזיק מעמד לטווח ארוך. טיפול באנשים עם רמה גבוהה של אכילה רגשית צריך להתמקד בלימוד תגובה מתאימה יותר לרגשות, למשל: לימוד מיומנויות בקרה על רגשות. אחת האפשרויות הוא טיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT). הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי מבוסס מצד אחד על טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות (CBT) השמות דגש על שינוי: שיפור היכולת לוויסות רגשי, עבודה על כישורים ומיומנויות בינאישיות, שיפור היכולת להתמודדות עם לחצים ושיפור בוחן מציאות; ומצד שני, על רעיונות של קבלה עצמית, ולידציה, סובלנות ועמידות למצוקה רגשית וקשיבות (מיינדפולנס - מצב של מודעות לא שיפוטית למחשבות, רגשות וחווית של הפרטי כאן ועכשיו). דרך טיפולית נוספת היא אימון מיינדפולנס. הגברת המיינדפולנס גורמת להגברת תגובת הקורטיזול לגורם הלחץ, לשינוי רמת הקורטיזול ביקיצה ולהקטנת השומן הבטני. רמה גבוהה של אכילה חיצונית, ללא אכילה רגשית, מצביעה על רגישות לאותות מזון חיצוניים. למרות שגם מיינדפולנס יכול לעזור כאן, הטיפול המתאים ביותר לאנשים בעלי עודף משקל עם אכילה חיצונית הוא מיומנויות התנהגותיות כמו שליטה בגירויים, חשיפה לגירויים, אימון food go/no go שבו אנשים מתאמנים על התעלמות ממזונות פחות רצויים, מה שמוביל לירידת הערך של אותם מזונות בעיניהם ועוזר להם לשנות את התנהגות האכילה שלהם לאורך זמן. באנשים שפחות סובלים מאכילה רגשית או חיצונית, ויותר מושפעים מירידת מוטיבציה לאחר ירידה במשקל, חשוב לקחת בחשבון גם את ההיסטוריה של משקל הגוף ושל השינויים בו, ואת הנטייה לשבירת ההגבלה או לבינג' (בולמוס אכילה). הנטיה פה היא לשים דגש על בריאות ועל חיבור לתחושות רעב ושובע. אם נתאים לכל אדם את השיטה המתאימה לו, זו שמטפלת בסיבה העיקרית האמיתית שגורמת לאכילת היתר, זו שנוגעת במהות הפנימית של התופעה אצלו באופן ספציפי, נוכל השיג תוצאות שיחזיקו מעמד לאורך זמן ולמנוע את הצורך במאבק מתמשך.

נתחיל בהכרזה: רופאים שעדיין מתכחשים היום לקשר שבין תזונה למחלות או בין תזונה לבריאות, הם רופאים שהמקצועיות שלהם מוטלת בספק בעיניי, ואני ממליצה להתרחק מהם ולחפש את אלה שכן מבינים את הקשר בין הדברים. זהו, אמרתי את זה. זה לא אומר שהרופאים עצמם צריכים לתת תפריט או לחנך לעקרונות תזונתיים נכונים (למרות שזה היה נחמד אם כן), בשביל זה יש אנשי מקצוע אחרים, כמו דיאטנים ונטורופתים, אבל הם צריכים לדעת להפנות את המטופלים הרלוונטיים לאנשי המקצוע האלה ולהסביר להם עד כמה יש השפעה בין אורח החיים שלהם לבין יכולת ההחלמה, ולא רק לתת פלסטר בדמות תרופה, למרות שבהרבה מקרים זה מה שהמטופלים מחפשים (כי מאיתנו לא מחפש חיים קלים איפה שאפשר?). יש אנשים שאומרים: "מה לעשות, אלה הגנים שקיבלתי", אלא שהיום כבר ברור שבהחלט יש מה לעשות, והגנים הם רק נקודת הפתיחה שלנו. ויש אחרים, כמוני, שאומרים שצריך לעשות את הכי טוב עם הקלפים שקיבלנו. בביולוגית קוראים לזה "תורשה מול סביבה" או nature vs. nurture. זה אומר, שלסביבה יש השפעה חזקה על הבריאות שלנו, לא פחות ואפילו יותר מאשר לתורשה. מאחורי הטענה הזאת עומד תחום מדעי חדש יחסית שמתפתח בשנים האחרונות ונקרא אפיגנטיקה. המשמעות של השם היא "מעל הגנים", כלומר, שינויים המתרחשים לא ברצף הדנ"א עצמו אלא מחוצה לו, אבל משפיעים ישירות על הביטוי של הגנים וגם מועברים בתורשה. מדע האפיגנטיקה משנה את התפיסה המוכרת לנו מחוקי התורשה הבסיסיים שלפיה תכונותינו נקבעות אך ורק משילוב מורכב שמחציתו הדנ"א (מטען תורשתי) שמועבר מהאב ומחציתו הדנ"א שמועבר מהאם בתהליך ההפריה. בגוף האדם כ־20 אלף גנים הנמצאים כולם בכל תאי הגוף (כמעט) והם מורכבים משרשרת או רצף של אותיות מולקולריות המהוות קוד גנטי ונמצאות לאורך שרשרת הדנ"א. כל גן מקודד מרצף אותיות שונה, ולכל גן כזה יש תפקיד ייחודי הקשור לתכונה או למנגנון מסוים. בכל תא בגוף יש בדיוק את אותו רצף דנ”א ולפיכך את אותם הגנים, אך בכל תא בגוף הביטוי של הגנים השונים שונה בהתאם לתפקידו/התמחותו של אותו תא. בתא כבד, למשל, מופעלים הגנים הספציפיים לייצור אנזימי פירוק, ובתא של בלוטת הלבלב מופעלים הגנים המשמשים להפרשת ההורמון אינסולין, בעוד שהגנים שמתבטאים בכבד "מושתקים" או "כבויים". קיימות בגופנו תכונות תורשתיות, מולדות, כמו גובה או צורת עיניים, שאחרי שנולדנו איתן לא ניתן לשנותן, אלא באמצעים חיצוניים, אסתטיים. אבל "תכונות" רבות אחרות, כמו למשל, כשרונות שיש לנו לפעילויות שונות, כמו נגינה, ריקוד, יצירה וכו' או נטיות בריאותיות שיש לנו, כמו נטיה להשמנה, נטיה לסוכרת וכו', מסתבר שהן בהחלט ניתנות לשינוי באמצעות תזונה, אורח חיים, חשיפה לסיטואציות מסוימות וגם חומרים שונים, כמו תרופות. השינויים האלה מתוארים בתחום האפיגנטיקה. לא מדובר על שינוי ברצף הגנים שלנו, אלא בשינוי בביטוי, במידת ההפעלה של הגנים. מדובר בתהליך ביוכימי מורכב מאוד שתוצאתו "כיבוי" או "הדלקה" של גנים ולפיכך של חלבונים מסוימים האחראים לתהליכים מסוימים בתאי הגוף. האפיגנום הוא למעשה החוליה המקשרת בין הגנום – הדנ”א – לסביבה שהיא בעצם מכלול אורח החיים שאליו אנו חשופים או חושפים את עצמנו. מכיוון שהתחום הזה יחסית חדש, רוב ההוכחות מגיעות ממחקרים בבעלי חיים ובתאים אנושיים במעבדה, אבל בהחלט ניתן להסיק מכך מסקנות, למרות שיש צורך כמובן במחקרים נוספים. הבעיה היא שאפיגנטיקה היא תחום שניתן לבדוק את ההשפעה שלו רק מדור לדור, כך שהמחקר בבני אדם הוא ארוך ומורכב, אבל גם זה כבר קורה. כאמור, הקשר בין אורח חיים בריא לבין מניעת תחלואה כבר הוכח ברמה הפיזיולוגית, כלומר: מי שאוכל בריא הוא בד"כ בריא, אבל היום מתחילים לגלות הוכחות לקשר כזה גם ברמה המולקולרית והגנטית, כלומר: למה אוכל בריא עושה אותנו בריאים ויותר חשוב, למה אוכל לא בריא עושה אותנו חולים. מסתבר, שבתזונה שלנו יש חומרים בעלי פעילות ביולוגית, שיכולים לשנות ביטוי גנים באמצעות השפעה על מולקולרית על הדנ"א. כבר הציעו שהתחום הזה ייקרא בעתיד "דיאטה אפיגנטית". התהליך הזה קשור בנוכחות מיקרונוטריינטים, כמו: ויטמין B12, B6 , חומצה פולית, וגם חומצות אמיניות מסויימות: מתיונין, סרין, ציסטאין וגליצין. כשאחד החומרים האלה חסר, תהליכים מולקולריים, שמשפיעים על ביטוי הדנ"א, משתנים. גם צריכה כרונית של אלכוהול יכולה לגרום לשינוי התבנית האפיגנטית באמצעות "בזבוז" של מתיונין וכולין, ושינוי הזמינות של ויטמיני B. עוד דוגמאות: EGCG, הפוליפנול העיקרי בתה ירוק שאנחנו מכירים כאנטי-אוקסידנט, יכול להשתיק גנים בעייתיים בתאים סרטניים באמצעות עיכוב האנזימים שאחראים לתהליך השפעול שלהם, והוא גם מעכב את ההתרבות שלהם. זו הוכחה למנגנון שבו ל- EGCG יש פעילות אנטי סרטנית. יש עוד מיקרונוטריינטים שהראו פעילות אפיגנטית, למשל: סלניום, מינרל שנמצא בדגנים ובירקות שגודלו באדמה שעשירה בסלניום, יכול לעכב את ביטוי הגן שמקודד לאנזים שאחראי להפעלת גנים אחרים בתאי סרטן הערמונית ובתאי סרטן המעי וגם בתאי כבד ומעי של חולדות. נמצא שלקרוטנואיד ליקופן יש יכולת להשתיק תאים בתאי סרטן השד. סולפוראפן, רכיב שנמצא בנבטי ברוקולי מעכב אנזימים שנמצאים בתאים סרטניים. עד רכיבים תזונתיים שמצאו שיש להם פעילות אפיגנטית הם: חומצה בוטירית (בחמאה), רזרבטרול (בענבים אדומים), גניסטאין (סויה) וכורכומין. המחקר לגבי הנושא הזה עדיין מתפתח, ויכול להיות שיום אחד נוכל למנוע או לעכב מחלות ע"י דיאטה מיוחדת בשלבים מוקדמים של החיים. אחד הנושאים הכי מעניינים בתחום הוא הקשר שבין התזונה של האמא לבין בריאות הצאצא. למשל, ראו שאם האמא לוקחת ויטמיני B, זה משנה את הסיכון לסרטן השד או המעי בצאצא. אם האמא לוקחת חומצה פולית בסמוך להריון, זה משפיע על הפעלת הגן לפקטור גידול מסוים שקשור לאינסולין. הראו שדיאטה עשירה או ענייה בחלבונים יש לה השפעה על המטבוליזם של הצאצאים בכל מיני חיות, וגם השפעה על הפעלה ועיכוב ביטוי של כל מיני אנזימים בתאי כבד ושריר. עוד השפעה אפיגנטית ראו בתהליך ההזדקנות. שינויים אפיגנטיים מתרחשים עם הגיל ומשפיעים על גנים שקשורים במחלות תלויות-גיל כמו סרטן ובתהליך ההזדקנות עצמו. בעתיד, אם יצליחו להבין בדיוק איך השינויים האלה קורים, יכול להיות שנוכל למנוע מחלות כמו סרטן או אפילו לעכב את ההזדקנות דרך התזונה.

נעים מאוד! אני סיגל סיירס ואני נטורופתית קלינית (.N.D) וביולוגית מוסמכת (.M.Sc). יש לי תואר ראשון במדעי החיים (.B.Sc) ותואר שני בביוכימיה, ביולוגיה של התא ואימונולוגיה (.M.Sc) מאוניברסיטת תל-אביב. בנוסף, יש לי תואר שני במנהל-עסקים (MBA) מאוניברסיטת תל-אביב ותעודת נטורופתית מוסמכת ויועצת לאורח חיים בריא ממכללת רידמן (.N.D). במשך שנים רבות עבדתי בחברות תרופות ובחברות קוסמטיקה בינ"ל, וצברתי ניסיון רב בתחומי רפואה רבים, עם התמחות מיוחדת במחלות לב וכלי דם (יתר לחץ-דם, כולסטרול), סוכרת, מחלות עור (אטופיק דרמטיטיס, פסוריאזיס), מערכת העיכול, ותחומים נוספים. ​ ​ מאז שפתחתי את הקליניקה לרפואה טבעית, טיפלתי במאות מטופלים בעלי מגוון בעיות, וסייעתי לשפר את איכות חייהם לאין ערוך ממה שהיתה לפני שהגיעו אליי. ​ אני מאמינה ששינויים קטנים יכולים לעשות הבדל גדול, וכי קצת יותר מודעות לדרך בה אנו מתנהגים לגוף שלנו יכולה לשפר את איכות חיינו, לעכב תהליכי הזדקנות ולגרום לנו לחיות באושר גדול יותר. ​ הפתרונות שאני מציעה מתבססים על ההבנה העמוקה שלי בתהליכים הפיזיולוגיים המתקיימים בגוף (איך הדברים אמורים לפעול), והתאמה של "התרופה" הנכונה, שתעזור לו לשקם ולרפא את עצמו, כי זו יכולת שיש לו באופן טבעי. "התרופות" שאני מתכוונת אליהן הן התזונה הספציפית שמתאימה לכל אחד, צמחי מרפא ותוספים במידה ויש צורך, שמנים אתריים, לעיתים, ועוד שיטות רבות הקיימות בארגז הכלים שלי, והן כולן טבעיות ופועלות עם הגוף. חשוב לציין, כי בשיטת העבודה שלי אין "תזונה נכונה", יש תזונה שנכונה לך . אין פרוטוקול טיפול אחד לכולם, אלא יש פרוטוקול טיפול שמתאים לך, וזה מה שמייחד אותי בעולם הטיפולים: הגישה המותאמת אישית . ​ עם הזמן הפעילות שלי הלכה והתפתחה למספר כיוונים, שכולם מובילים בסופו של דבר לקידום אורח חיים בריא: הרצאות לקבוצות ולארגונים במגוון נושאים של אורח חיים בריא, סדנאות רוקחות טבעית, שבהן אני מלמדת להכין מוצרי טיפוח, תכשירים טיפוליים ובשמים, והכל מחומרים טבעיים בלבד, פודקאסט שבו אני מפיצה ידע רלוונטי לאורח חיים בריא לקהל הרחב ובחינם, בלוג, שבו אני מפרסמת מאמרים ומתכונים בריאים, וכמובן, גולת הכותרת, הטיפול הפרטני האישי, שבו אני מכירה לעומק את המטופל ועושה התאמה ספציפית לצרכים שלו, על מנת להביא אותו למצב המיטבי האפשרי. במה שונה הגישה שלי מגישות אחרות בתחום? (או: למה לבוא דווקא אליי?) הגישה שלי מתבססת על הבנה מדעית עמוקה של גוף האדם ושל התהליכים הביוכימיים והפיסיולוגיים המתרחשים בו, ההשפעות ההדדיות ביניהם וההשלכות על הגוף השלם. אני משלבת בין הידוע והנחקר במדע לבין גישות ושיטות מעולם הרפואה הטבעית והנטורופתיה. אני מביאה איתי ניסיון רב הן מתחום המדע, המאפשר לי להבין לעומק בעיות גופניות ולמצוא בצורה מדעית את הפתרון הטבעי הטוב ביותר האפשרי, והן מהתחום הקוסמטי, המאפשר לי לרקוח תכשירים ייחודיים בהתאמה אישית לעור המטופלים. אני מאבחנת בגישה מערבית ומטפלת בגישה הוליסטית! אשמח לעזור גם לך! להתקשר אליי לכתוב לי

חוויה משפחתית הפעלה לקבוצות חוויה זוגית זמן איכות אישי סדנת בישום טבעי הניחוח העוטף אתכם, המלווה אתכם לכל מקום, הוא החותמת האישית שלכם בעולם. שובל הריח המשכר, האופף אתכם אחרי שמישהו או מישהי עם בושם טוב עברו לידכם, מעורר את כל החושים ​ונצרב בזכרון. הניחוחות מעלים בנו תחושות, זכרונות, רגשות, ואף גורמים לנו להתאהב! זה הזמן ללמוד לרקוח לעצמכם את הבושם האישי שלכם! בושם אישי המכיל את הניחוחות המתאימים לכם, המיוחדים לכם, האהובים עליכם ואלה המתבטאים עליכם הכי טוב. ​ מחפשים פעילות מקורית, חוויתית ומעניינת לבד, בזוג או בקבוצה? הגעתם למקום הנכון! הסדנה מתאימה למי שרוצה להשקיע זמן איכות בעצמו/ה, למי שרוצה לפנק חבר/ה או בן/ת זוג ולמי שמחפש פעילות ייחודית לקבוצה: ערב נשים, מסיבת רווקות, גיבוש צוות, הפעלה לימי הולדת, אירוע משפחתי וכו'. ניתן לרכוש כשובר מתנה! ניתן לתאם מועד אישי, שאינו מבין התאריכים המפורסמים. מה בסדנה? נדבר על עולם הניחוחות וההשפעה שלו על בני האדם תלמדו לשלב נכון ריחות ליצירת הבושם המושלם עבורכם תרגישו את השפעת הריח מבחינה מנטלית, פיזית, רומנטית תכירו שמנים ארומטיים טבעיים בעלי ריחות שונים ותבינו לאיזו מטרה מתאים כל שמן תתנסו באינסוף שילובים של שמנים על מנת למצוא וליצור לעצמכם את הניחוח הייחודי לכם כל משתתף ירקח לעצמו את הבושם האישי שלו ויקבל אותו הביתה במתנה והכי חשוב! נשתכר מהריחות הנפלאים והקסומים של השמנים... משתתפים ממליצים: אלכס ותמר "​מקבלים בסדנה ידע כללי מעניין בנושא , יש מגוון ריחות גדול והכל מועבר באווירה מאוד מאוד כייפית , ובאמת מקבלים בושם טבעי אישי בסוף הסדנה , נהניתי מאוד" אור ​​ "אני ובן הזוג שלי הלכנו יחד לסדנא. היה נעים ומעניין וכיף. סיגל נחמדה ומקצועית ובעלת ידע רב, שהיא חולקת דרך הסבר מעניין מאוד. הסדנא אצלה בבית, בקליניקה נעימה ואינטימית. אחרי הסבר כללי סיגל מסבירה לגבי הכנת הבושם - מדובר בשמנים טבעיים שמופקים מצמחים שונים, אותם מערבבים יחד. יש מבחר רחב וריחני וכל אחד עושה ניסויים שונים עד שמגיע לשילוב שאוהב, ותוך כדי סיגל שם לייעץ ולהמליץ. חוויה יצירתית, מיוחדת, כיפיית ואיטימית. ממליצה :) " נאור ​​ "היה כיף ומאוד אישי. אנחנו לקחנו את האטרקציה כחוויה עבור ולנטיין, ואני חושב שהפעילות הזו נתנה מענה יפה לחגיגה! הצעת שדרוג - אפשר לעשות סדנה יותר ארוכה משעה וחצי ובפגישה ארוכה יותר גם להסביר איך מפיקים את השמנים, מה זה מתוק? מה זה חמוץ, מה השילוב הטוב יותר, לאיזה עור מתאים כל שילוב, לקחת הביתה בושם אחד מתוק ובושם אחד שונה. שעה וחצי זה מושלם עבור מה שעשינו אבל הזמן רץ מהר כשנהנים ובטוח אפשר להרחיב ולהיפגש לזמן ארוך יותר" עוד פרטים חשובים: הסדנה מתקיימת בחולון לקבוצות של עד 10 משתתפים. ניתן להזמין את הסדנה אליכם, אני מביאה איתי הכל, אתם מביאים את המשתתפים. הסדנה מתאימה לימי גיבוש, ערבי רווקות, ימי הולדת, מתנות, אירועים משפחתיים, ערבי צוות, וכל אירוע אחר שבו תרצו לשלב אטרקציה של שעה וחצי - שעתיים. מי המשתתפים? יחידים, זוגות וקבוצות שרוצים להעביר זמן בכיף וללמוד איך להכין לעצמם את הבושם הבריא, הטבעי והאישי ביותר שאפשר. ​ מחיר הסדנה: 280 ש"ח למשתתף. הרישום לסדנה מותנה בתשלום מראש. ​ ​ ​ לקבלת הצעת מחיר לקבוצות ולארגונים יש ליצור קשר: 052-5285250 המלצות נוספות: לצפיה בתמונות מסדנאות קודמות ניתן ללחוץ כאן מדיניות ביטולים ניתן לבטל את ההשתתפות עד 48 שעות לפני מועד הסדנה ולקבל החזר כספי מלא. ביטול בין 48 שעות ל-24 שעות לפני מועד הסדנה יקנה זיכוי להשתתפות במועד אחר, אך לא יינתן החזר כספי. במקרה של ביטול פחות מ-24 שעות לפני מועד הסדנה, לא יינתן החזר כספי ולא יינתן זיכוי להשתתפות במועד אחר, בכפוף לשיקול דעת המפעילה.

הגיע הזמן לחיות ולהיראות כמו שתמיד רצית! ?זה באמת מה שתמיד רציתי, אפשר פרטים לפני שאתם מחליטים להתחיל תהליך ירידה במשקל, תשאלו את עצמכם, מה אתם באמת רוצים? מה מטרת-העל שלכם? האם זה רק לראות מספר נמוך יותר על המשקל או להרגיש נוח יותר עם הגוף שלכם למנוע או להבריא ממחלות למצוא זוגיות למצוא עבודה או לפתח קריירה לשחק בקלילות רבה יותר עם הילדים או הנכדים רק כשתבינו מה התועלת האמיתית שתשיגו מהירידה במשקל תוכלו לכוון את התודעה שלכם להגיע לשם אני כאן כדי ללוות אתכם בכל דרך שמתאימה לכם: בנק שעות ייעוץ אתם רוכשים בנק שעות גמיש ומתייעצים איתי לפי הצורך ובתיאום מראש בטלפון, בזום או בוואטסאפ תכנית ליווי אישי אנחנו נפגשים ל-6 מפגשים במשך 3 חודשים, שבהם נבנה יחד תכנית מותאמת לכם אישית, נעקוב אחרי ההתקדמות שלכם, נערוך שינויים בהתאם לצורך ונגיע למטרת העל שלכם יחד. לצאת מהמקרר להיכנס לג'ינס התכנית המקיפה ביותר לירידה אפקטיבית במשקל ולאורח חיים בריא מתקיימת אונליין הרצאות, כלים, שיטות, ליווי, תמיכה, וכל מה שצריך כדי להגיע למטרת העל שלכם! פגישת ייעוץ פגישת ייעוץ אחת שבה נבנה יחד תכנית אישית שמתאימה לכם באופן ייחודי, תוך התייחסות למטרות שלכם, לאורח החיים שלכם ולסביבה שלכם רוצים להכיר אותי קצת יותר לפני שאתם מתחייבים? האזינו לפודקאסט שלי ותיהנו מתוכן רב ועשיר במגוון נושאים הקשורים בירידה במשקל ובאורח חיים בריא: לחצו להאזנה מיידית או חפשו "לצאת מהמקרר" בכל אפליקציות הפודקאסטים רוצים לשמוע ממני עוד? (עדכון על פרק חדש בפודקאסט, טיפים וכלים לירידה במשקל ולאורח חיים בריא, מתכונים, הטבות ומבצעים) כל מה שצריך לעשות זה למלא פרטים והשאר עליי... הרשמה אני רוצה שתשלחי לי עוד הרבה דברים מעניינים תודה! עכשיו הולך להיות מעניין! שליחה